דף הבית
כתבות
טורים
דירוגים
אירועים ומסיבות
דף הבית טורים הוידאו הרג את כוכב הרדיו

הוידאו הרג את כוכב הרדיו

אם יש מילת תואר אחת שאפשר לנכס למוסיקה הפופולארית בשנות השמונים, הרי שזו תהיה "נפוח": התלבושות היו נפוחות, התסרוקות היו נפוחות ומעל לכל, המוסיקה היתה נפוחה. בשנות השמונים החל, לראשונה, תהליך שבו ההפקה השתלטה כמעט לחלוטין על היצירה, ובמקרים רבים, במקום לתרום לה, פשוט דרדרה אותה למקומות לא טובים. נכון, היו גם להיטים טובים ב"אייטיז" והמוסיקה התפתחה לכיוונים חדשים. אבל, בראייה כללית, זה היה עשור פחות טוב מזה שקדם לו (שנות השבעים) ובוודאי עוד פחות טוב בהשוואה לשנות השישים המופלאות.

הדור שגדל על ה"אייטיז" בוודאי לא יסכים: תחנות רדיו רבות ודיסקוטקים היום עדיין מנגנים להיטים מהעשור ההוא, והמוסיקה הזו בהחלט "מושכת קהל" (מאזינים ובליינים). כששומעים שיר מה"אייטיז" ברדיו בדרך כלל אפילו מחייכים לרגע ומזמזמים את הפזמון הקליט. אבל בהשוואה ל"סבנטיז" ול"סיקסטיז", משהו בדרך הלך לאיבוד: התמימות.

Island


תחילת שנות השמונים מסומנת כהתחלה הרשמית של עידן הוידאו-קליפים עם עלייתה לאוויר של רשת MTV בשנת 1981. הכניסה הזו סימלה למעשה את המעבר לשימת דגש על האריזה לא פחות מאשר על התוכן: ה- LOOK קבע לא פחות מהמהות. הסגנון והאופנה שהושקעו בכל קליפ כמעט, ברוח שנות השמונים, הפכו משמעותיים לא פחות מהמוסיקה עצמה. כאספן של מוסיקה, ניכר כי עטיפות התקליטים והתקליטונים אותם ראיתי ורכשתי בחנויות התקליטים, במקרים רבים, הפכו מושקעות יותר. יש לי תקליטונים בבית שיש להם עטיפות נפתחות\מקופלות\מיוחדות ואפילו הפלסטיקים שבפנים, כלומר תקליטוני ה"ויניל", בחלק מהמקרים, לא באים בצבע השחור המסורתי אלא צבועים בירוק, אדום או כחול. כלומר, חברות התקליטים עבדו קשה כדי להשביח את המוצר, אבל דרך האריזה שלו. ודרך אגב, מכירות התקליטים היו בפריחה באותו עשור: כזכור, "החלפנו פורמט" מתקליטי ה"ויניל" לקומפקט דיסקים, דבר שגרם לצרכני מוסיקה רבים להתחיל לאסוף מחדש (שוב) את המוסיקה אותה צרכו לפני כן. אבל הבסיס המוסיקלי "התקלקל".

שנות השמונים כוללות בין השאר את הז'אנרים ה"נפוחים" הבאים (נפוחים בהפקה, בסגנון, במראה ובהפגנת החשיבות העצמית): היורו-פופ (הפופ האירופי שכולל בין השאר את "מודרן טוקינג"), להיטי הריקודים של "סטוק,אייטקן ווטרמן" (השירים הראשונים של קיילי מינוג וריק אסטלי, לדוגמה) ואת הרוק האמריקאי הבומבסטי ("דף לפארד" ו"בון ג'ובי, למשל). הדוגמאות האלו (ויש גם אחרות) מציגות מצב הפוך לגמרי מהתמימות שאפיינה את שנות השישים ומרבית שנות השבעים. ואולי גרוע מכך: יש תחושה שהמוסיקה, בחלקים רבים שלה, "הלכה לאיבוד" או "תעתה בדרך".

כאספן, רכשתי שירים ואלבומים רבים ב"אייטיז" (כולל חלק מאלו שהזכרתי בדוגמאות לנסיגה שחלה במוסיקה באותו עשור). אבל במבט לאחור, ה"אייטיז" תרמו הרבה פחות לארכיב של המוסיקה הפופולארית העולמית מאשר שני העשורים הקודמים, ובמבט קדימה, יותירו אחריהם גם הרבה פחות זיכרונות מוסיקליים מאשר שנות ה-60 וה-70. 

 AMThe Dickies 




סקר גולשים

איזה עשור היה המוצלח ביותר לדעתך מבחינת המוסיקה הפופולארית?






תוצאות