דף הבית
כתבות
טורים
דירוגים
אירועים ומסיבות
דף הבית כתבות חציית האטלנטי


"חציית האטלנטי" : ההיסטוריה (המקוצרת) של מצעדי הפזמונים

הציר המרכזי שבו החל העידן של המוסיקה הפופולארית באמצע המאה הקודמת הוא זה שנע בין שתי הנקודות של האיים הבריטיים וארצות הברית. למעשה, שני המרכזים הללו, שרק האוקיינוס האטלנטי מפריד ביניהם (משם הכותרת של כתבה זו, שהיא גם שם אחד מאלבומיו הידועים של רוד סטיוארט), אחראים למרבית היצירה המוסיקלית המודרנית (הן מבחינת כמות והן מבחינת איכות) מאז והם שהכתיבו את האופנות והסגנונות לשאר העולם.

מצעדי הפזמונים, המדד העיקרי לפופולאריות של השירים שהודפסו על גבי תקליטונים ושוחררו לחנויות המוסיקה, וגם המתעדים הרשמיים של תעשיית המוסיקה מאז ומעולם, החלו להופיע עוד בטרום עידן הרוק'נ'רול; אבל מאמצע שנות החמישים, ולאחר מספר שדרוגים בשיטות המדידה (בעיקר בארצות הברית), הם הפכו לחלק בלתי נפרד מעולם מוסיקת הפופ. הנה סקירה קצרה והיסטורית של מצעדי הפזמונים, משני צידי האוקיינוס האטלנטי.

ארצות הברית

היה היה מגזין שבועי בשם "בילבורד", שנולד בשנת 1894 (!!!) והחל לסקר את עולם הבידור והפנאי האמריקני של אותם ימים. לימים הפך המגזין ל"תנ"ך של מצעדי הפזמונים" באמריקה והוא מכיל עשרות דירוגים שבועיים שונים בכל ז'אנר מוסיקלי אפשרי.

46 שנים מאוחר יותר מן השנה בה נוסד, בשנת 1940, הופיע בו לראשונה מצעד פזמונים ארצי. המצעד הזה כלל 10 שירים, שצמחו ל-30 שירים עד 1955. בין 1955 ל-1958 הדפיס המגזין מספר מצעדים במקביל, בשל החשיבות שייחסו אנשי התעשייה לגורמים השונים שקבעו את מידת הפופולאריות של כל שיר ושיר. זה נראה כך: היה מצעד נפרד למכירות בחנויות (שמו: Best sellers in stores), מצעד נפרד להשמעות ברדיו (Most played by jockies) ומצעד נפרד לשירים שאנשים שילמו כסף כדי לשמוע בתיבות נגינה (Most played in jukeboxes). במקביל לכל אלו היה מצעד כללי בשם  "100 הגדולים" ששקלל את כל הנתונים. כל הדירוגים האלו נמשכו עד 1958, שנה בה החליטה התעשייה לאחד את כל המצעדים למצעד כללי אחד, וכך ב-4 באוגוסט, 1958, נוסד המצעד הארצי הרשמי ואשר נקרא: "HOT 100".   ריקי נלסון והשיר שלו Poor little fool היה במקום הראשון באותו מצעד חדש. ב-1955 עמד סך מכירות התקליטים באמריקה על 275 מיליון דולר. ב-1980 עמד הנתון הזה כבר על 4 ביליון דולר!! ואת כל הצמיחה האדירה הזו של תעשיית המוסיקה, כולל את החלפת הפורמטים (מתקליטוני "ויניל" לפורמט ה-CD לפורמט הדיגיטלי של היום), כמו גם את כל האופנות המתחלפות, ליוו ותיעדו מצעדי הפזמונים השבועיים.

מה שלא השתנה במשך שנים רבות הוא ההסתמכות של שיטת הדירוג באמריקה לא רק על מכירות בחנויות אלא גם על כמות ההשמעות השבועיות של כל שיר ושיר במאות תחנות רדיו בכל רחבי המדינה. לשדרני המוסיקה היה כוח רב כבר אז בכל מה שקשור בחשיפה ובהצלחה (או בכישלון) של כל שיר ושיר. לגבי המכירות בחנויות, בטרום עידן המחשב, הרי שאלו נאספו תוך מאמצים רבים: אני זוכר שכל רכישה של תקליטונים שביצעתי בחנויות באמריקה ב-1979 נרשמה במחברת גדולה, כשפעם בשבוע דיווחה החנות את סיכום המכירות של כל שיר על סמך הרישום באותה מחברת (וכך היה בכל רחבי ארצות הברית).  כמובן שכניסת המחשבים שינתה כל זאת.

מפתיע לגלות, עם זאת, שרק ב-1991 הוכנסה לשימוש שיטת ה-SOUNDSCAN, שהיא למעשה תוכנת מחשב הקוראת (וסופרת, באופן אוטומטי מצטבר) כל תקליטון שנרכש בחנויות המוסיקה.

במקביל למצעד הראשי עדיין מופיעים דירוגים נפרדים של "מכירות בחנויות" ו"השמעות ברדיו" (ובשנים האחרונות גם "מכירות דיגיטליות", כלומר מכירות שירים בודדים דרך המחשב), כך שהתעשייה יכולה לעקוב בנפרד אחרי כל אחד מן הגורמים המשפיעים על המצעד הכללי.

ולסיום, "טעימה" קצרה מהשיאנים של כל הזמנים במצעד האמריקאי. אלביס פרסלי עדיין מחזיק שיאים רבים, כגון מספר הלהיטים הרב ביותר (149) וכמות השבועות הרבים ביותר בו בילה במקום הראשון (80). ויטני יוסטון, לעומת זאת, מחזיקה בשיא השהייה הרצופה במקום הראשון (14 שבועות ב-1992) עם "תמיד אוהב אותך" מתוך הסרט "שומר הראש".

בריטניה

המצעד הבריטי, בניגוד למקבילה האמריקאית שלו, הסתמך מאז ומעולם אך ורק על מכירות תקליטונים בחנויות. ב-14 בנובמבר 1952 פורסם המצעד הראשון וזה כלל 12 מקומות בסך הכל (אל מרטינו עם השיר שלו "כאן בליבי" היה במקום הראשון). עם הזמן גדל המצעד, החליף חברות שניהלו את איסוף הנתונים שלו, הגדיל את כמות החנויות המשתתפות במדידה השבועית (1000 חנויות החל מ-1994) אבל תמיד נשאר המדד הרשמי לפופולאריות של שירים בבריטניה. מה שסייע רבות ל"רשמיות" ולפופולאריות של המצעד הוא החסות שהעניק לו שירות השידור הבריטי, ה-BBC, המשדר אותו מדי שבוע בשבוע, החל מסוף שנות ה-60.

הקרב הסטטיסטי המעניין ביותר, במשך השנים, התנהל בין אלביס פרסלי ו"החיפושיות". אלביס הוביל, מאמצע שנות ה-50, בכמות הלהיטים שלו שהגיעו למקום הראשון, עד ש"החיפושיות" עקפו אותו בסוף שנות ה-60. עם מותו של אלביס ב-1977, השיר שלו WAY DOWN כבש את הפסגה ואז נוצר התיקו המפורסם: 17 שירים בראש לכל אמן. התיקו הזה נשבר בשנה שעברה, אחרי ש-4 שירים בהוצאה מחודשת של אלביס הגיעו לפסגת המצעד הבריטי. כדאי לציין רק ש"החיפושיות" כבשו 17 פעמים את הפסדה בפרק שמן של 6 שנים סך הכל (1963-1969), לעומת אלביס שעשה זאת בפרק שמן של כמעט 40 שנה. אם רוצים ממש לדקדק בפרטים, הרי שהאיש האחד שהיה יותר פעמים מכל אחד אחר במקום הראשון הוא פול מקרטני: הוא כבש את הפסגה, נכון לאמצע 2006, 24 פעמים: 17 עם "החיפושיות", 5 כאמן סולו ועוד פעמיים עם הרכב הצדקה "בנד איד".

אבל מי ש"גונב את ההצגה" מאלביס ומ"החיפושיות", לפחות בכל מה שקשור בהצלחות במצעד הבריטי, הוא קליף ריצ'ארד. 120 שירים שלו, החל משנת 1958, צעדו במצעד ו-65 מהם הגיעו לעשרת הראשונים. 14 פעמים הוא גם הגיע למקום הראשון. קליף הוא האמן המתמיד ביותר, וכזה שהיה במצעדים בכל אחד מ-6 העשורים האחרונים.    

 


סקר גולשים

איזה עשור היה המוצלח ביותר לדעתך מבחינת המוסיקה הפופולארית?






תוצאות